באחד מביקוריו של האדמו"ר הריי"צ, חמיו של הרבי מלובביץ, בקופ"ח, הוא נתקל ברופא העוטה חלוק ירקרק כשהוא עומד לתת זריקה לפציינט חושש. האדמו"ר שם לבו לכך שהרופא אכן וידא כי ציפורניו גזוזות, ידיו רחוצות בנוזל חיטוי, וכפות ידיו מחופות בכפפות סטריליות. כך ניגש הרופא לאותו פציינט והזריק לו את התרופה הנדרשת, כשהוא בטוח כי הזריקה לא תזיק באופן אחר לטיפול ולריפוי.
הסיק מכך הרבי כי "לפני שאתה 'דוקר' מישהו – חובה עליך לוודא שאתה עצמך נקי מכוונות שליליות, ושהזריקה באמת באה לעזור, להקל ולרפא ולא להכאיב". כלומר ערכה של הביקורת הנכונה הוא רב כאשר אנו מביעים אותה באופן הנכון ולאחר שערכנו בדיקה עם עצמנו מה המטרה שלנו בהעברת ביקורת על חברינו, ילדינו , בן הזוג שלנו וכל אדם שפגשנו באקראי.
ביקורת בונה ניתנת מתוך אהבה ואכפתיות, ובעיקר מתוך אמונה שלמה בטוב ובחלק הנקי והטהור של האדם העומד מולנו השואף באמת לייצר ולהעניק טוב לאחרים, ובכך שלאחר הבנתו את החלקים המוטעים והזקוקים לשינוי , קיים בו גם היכולת לשנות, כי אכן בכל אחד ואחת מאתנו יש את היכולת לשנות, לו רק נשכיל לאתר את הדרך הנכונה.
בכלל, תהליך שינוי מבוסס על תהליך התשובה. אחד השלבים הבסיסיים בתשובה הוא החרטה. כאשר הבנו כי מחשבתנו או בחירתנו הייתה מוטעית , אנו מחפשים דרך חילופית נכונה. כדי לבחור מחדש אנו זקוקים שיהיה לנו לאן לסגת.
באופן טבעי קיים בנו כח ההישרדות שבא לידי ביטוי גם כאן כאשר אנו נתקלים בביקורת הורסת. אדם שמאשימים אותו לעיתים קרובות: אתה לא בסדר/ איך היית מסוגל למעשה כזה? / לעולם לא תשתנה / איך היצר התגבר עליך בקלות כזו?, יכנס באופן אוטומטי למגננה שתיצור חסימה והתנגדות לקבלה ושינוי. מדוע ? כי כשאנו מואשמים תדיר, ניטל ממנו היכולת להתחרט. שלב החרטה מגיע רק כאשר ברור לנו האמונה והערך בעצמנו שאנו יכולים לשנות. האשמה בצורה לא נכונה בעצם משדרת כי אנו מעוטי ערך וחסרים יכולת לתקן.
לכן בזמן מריבה או ויכוח אנו נכנסים למנגנון הגנה הגורם לנו באופן מידי לתקוף חזרה את המאשים או לחילופין להכחיש את הדרוש תיקון.
ביקורת בונה משדרת: "אני רוצה להתקרב אליך ולא להתרחק. אני לא כאן כדי להרשיע אותך, אלא להיפך, הטענות לי נובעות מתוך רצון עמוק לשפר את חיינו המשותפים."
ובכן, ביקורת בונה מתאפיינת בזמן מתאים ובסגנון מתאים:
זמן מתאים: דחו את מתן הביקורת לזמן בו נחמד וטוב לכם יחד. כשאתם חשים ביטחון בקשר. אם אתם מתכננים להעלות ביקורת לפני אדם קרוב, חוללו קודם פעולת ריכוך. תעשו משהו קטן שמבטא כלפיו אכפתיות ודאגה .כך הצד השני יהיה בטוח כי הביקורת מקורה דווקא מאהבה ולא משנאה חלילה.
משה רבינו, במשך שנים ארוכות דחה את הביקורת הפומבית שלו על עם ישראל. ארבעים שנה דאג לספק להם את כל צרכיהם, להקשיב ולטפל בהם ורק בתום התקופה הארוכה הזו, על סף הכניסה לארץ, כשהוא חש שהם בטוחים לגמרי בכנות הכוונת שלו, העמיד בפניהם מראה של עצמם ודבר איתם במילים קשות.
סגנון מתאים: כדאי לפתוח את השיחה במילים טובות, אישיות ומחמיאות, על האדם העומד מולנו. לפרגן, לפרגן, לפרגן. גם שיחה שתכליתה ביקורת, צריכה להתחיל במשפטים חיובים שירימו את המבוקר שלנו, גם בעיננו וגם בעיני עצמנו.
בתוך השיחה עצמה, עלינו לנקוט בסגנון מאופק ולהזכיר בקצרה בלבד את נקודת הכישלון של הזולת ולא לחטט בחולשות שלו. אפשר להסתפק בכמה מילות קוד קצרות המזכירות את התקרית או ההתנהגות הבעייתית, בלי לנבור במעידה ולהעצים אותה, בלי להפוך את העכבר להר.
נקודה אחרונה חשובה במיוחד: ביקורת בונה מתמקדת בפתרון ולא בבעיה. במקום להכביר מילים על הכשל של האדם העומד מולנו, שיגרמו לו להרגיש תחת מטר של חצי ביקורת רעילים, חיוני להתמקד בפתרון הרצוי לבעיה, במציאת שביל הזהב שיאפשר לנו להמשיך לחיות או לעבוד יחד בכיף .
