מהם הגורמים שתורמים לעיצוב הזהות שלנו ולמה חשוב לבחור סביבה ראויה לחיות בה?
פרשת השבוע פותחת בציווי שכולו אור, ‘בהעלותך’. אור הוא צורך אנושי, הקב”ה שכל העולם מאיר מאורו אינו צריך לאורה של המנורה, ולפיכך מיועדת המצווה הזו להאיר לנו. האור והחושך אמנם אינם ניתנים למישוש, אבל כל מה שיש – מקבל ביטוי רק באמצעות האור, וכשאין אור גם מה שישנו כאילו איננו.
אבל אור אינו רק תופעה אלקטרומגנטית, האור הוא קודם כל תכונה רוחנית, אור התורה אור הנשמה ואור השכל. וכמו האור הגשמי, גם את האור הפנימי יש צורך להדליק, אבל בדרך כלל כאשר חשוך לנו אנו נוטים להמתין למישהו שאמור להדליק את האור. באה התורה ואומרת לנו ‘בהעלותך את הנרות’ – כאשר תעלה את האור, ‘אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות’ – האור יאיר לך, יאיר אותך, יקרן ממך. זו ההזדמנות להרחיב על תופעת האור והחושך המוכרת לנו ביותר – תקווה וייאוש.
אמירתו המפורסמת של ר' נחמן מברסלב ‘אין יאוש בעולם’ ידועה אך לא מספיק מוכרת. וזאת משום שהמושג ‘יאוש’ עצמו רחוק מאתנו. לא שהיאוש עצמו רחוק כל כך – התיאור הנפוץ שלו מציב אותו אי שם, במרחק ביטחון שאינו מותיר כל חשד כי חלילה וחס תחושת הכבדות, הדכדוך ונמיכות הרוח שלנו היא-היא אותו ‘יאוש’ נורא. הבעיות שלנו, לעניות דעתנו, כלל אינן קשורות ליאוש כי אם לשלל תקלות, כשלים ומכשולים המקיפים אותנו מכל צד. 'יאוש' הוא נחלתם של המיואשים, ואנו הרי אף פעם לא התייאשנו.
ובכן, היאוש כמו קורי עכביש בפינות בתים מוזנחים, נארג לאט ובשקט. מורכב מהמון תקוות ישנות שנגנזו, עובדות מופלאות ששמענו על צדיקים וחסידים, בשעת מעשה ספגנו והתגעגענו, ולבסוף וויתרנו או התפשרנו. חלקיקים של וויתורים על דברים טובים, חוטים דביקים של אכזבות אישיות, מצטרפים לתופעה אחת שקופה אך ממשית לחלוטין – יאוש סמוי.
כל אדם רוצה בכל מאודו להיות שמח ומאושר, אבל רוב בני האדם מוצאים את עצמם שוב ושוב במקום הלא מאושר והלא שמח, גם כאשר הם כבר עוסקים במעשים הנכונים והראויים – עבודת ה’, תורה ותפילה, החזקת בית יהודי וגידול צאצאים לתורה ומצוות. אבל את השגיאה יש לחפש לא בתוצאה הידועה, אלא הרבה קודם לכן, ברגע הכניסה אל זירת היאוש, והרגע הזה מתרחש כאשר אנו חושבים מדי על עצמנו.
לאדם המחטט מדי בתוך תוכו יש את כל הסיבות שבעולם להתייאש: הוא הרי מודע למצבו, מכיר את עצמו מימים ימימה ויודע כמה שוות הבטחותיו להשתנות ולהשתפר. האדם חופר ודולה ממעמקי דעותיו והבנותיו את אבני הנגף אותן הוא מפזר במסירות מופלאה על דרכו, בהן הוא נתקל ונכשל שוב ושוב, ולא מבין מדוע – מדוע ולמה הוא אינו מצליח להתחזק, לשמוח, להיות מאושר.
אנשים שנפלו לדכדוך בעקבות חשיבה חופרת בתוך תוכם יש למכביר, אבל אין בעולם כולו אדם שהתייאש כתוצאה מחשיבה על גדולת הבורא, חסדיו, ישועותיו ונפלאותיו. אין אדם שנפל בדעתו לאחר שחשב מעט על גדולת נשמתו ועל נקודותיו הטובות.
אין ספק כי אנו מוכרחים לחשוב מדי פעם על עצמנו ואף לערוך חשבון נפש, החשיבה הזו אמורה להוביל אותנו לאחד המצבים המסוגלים, ‘שברון לב’. צדיקים היו בקיאים גדולים בעבודה מתוך שברון לב. אולם יחד עם זאת, מצב 'לב נשבר' יש לקיים במשך שעה אחת ביום המוגדרת בתור 'עבודת ההתבודדות', ושאר כל היום נהיה בשמחה כמו שהאור הוא היפוכו של החושך, כך השמחה היא היפוכו של היאוש והעצב. קשה עד בלתי אפשרי להתמודד עם כל הסיבות שמובילות אותנו לדכדוך ויאוש. ובכלל, עיסוק ב’סיבות’ אינו מומלץ משום שסיבות לדכדוך ורפיון ידיים תהיינה תמיד. אי אפשר להיאבק בטיעונים המושמעים בתוך המוח. צריך להרוס לטיעונים הללו את האווירה המאפשרת את התפתחותם – להדליק את האור, לסלק את החושך מתוך המוח.
מנורת המקדש אמנם נגנזה, אולם בבתי הכנסת מדליקים גם בימינו נרות לזכר לאותה מנורה. והאור הזה יכול להידלק גם בתוכנו. המנורה הטהורה רומזת בצורתה לפניו של האדם, והפנים הם כלי הקיבול לשפע האלוקי השורה במוח.
מדובר בהפיכה של ממש, מהפכה בנפש פנימה. הפיכות אינן מתחוללות ביום אחד אלא בתהליך. אבל תהליך אפשר להתחיל ביום אחד, ברגע אחד. כבר גילינו עד היכן כוחן של מחשבות המסוגלות להשליט עלינו מצבי רוח ותחושות ממשיות, את הכוח הזה ניתן לגייס לתועלת: נחרים מחשבה מיותרת ונמיר אותה במחשבה טובה וטהורה, המחשבות ידליקו בנו נרות ואורות.
