לא תמיד כשהילד מקשיב לכל מילה שאומרים לו זה סימן טוב
בשבוע שעבר העלינו את הנושא: ילד מרצה, ילד וותרן, ילד שמתעלם ואף מבטל את רצונותיו ואת צרכיו. ציינו, כי יש ילד מרצה מולד, הריצוי הוא תכונה מולדת אצלו, יש ילד מרצה באופן נרכש, הריצוי הוא תוצאה מגישתם של הוריו, יש ילד מרצה סביבתי, ויש ילד מרצה שהינו טיפוס "ילד הורי".
לכאורה, ילד מרצה הוא "ילד מתנה". הוא ילד קל, שקט ונוח, הוא ילד נעים וחביב. הורים לילד מרצה יחושו פחות "צער גידול בנים" ויהיו להם כל הסיבות שבעולם להיות מרוצים ממנו ואף להתגאות בו.
בדרך כלל ילד מרצה הוא וותרן, סלחן, מתחשב, רגיש ורגוע. נוח להיות בחברתו, הוא אינו מתווכח ואינו כועס, הוא נדיב ומנומס ובא לקראת, הוא משרת את סביבתו, הוא מושיט יד לעזרה ומטה אוזן קשבת לבני משפחתו ולחבריו.
אך מה שלכאורה טוב כאשר הילד רך בשנים עלול במשך השנים לפגוע בהתפתחותו. בעיקר בגיל העשרה, בגיל ההתבגרות, הוויתור והריצוי התמידיים שלו עלולים להביא אותו למקומות ולמצבים בהם הוא יאבד את תחושת העצמיות שלו, את רצונותיו ואת משאלותיו. הוא יוותר ויסכים אף בעניין שאינו רוצה בו בגלל אי נעימות.
ילד מרצה חושש להביע רגשות שליליים, כמו: עלבון, כעס, אכזבה, קנאה ותסכול. כלפי חוץ הוא נראה נעים, שקט, רגוע ומרוצה, אך בתוכו פנימה לא טוב לו, הנפש שלו סוערת.
ברור, כי כל הורה מצפה מילדיו שיקשיבו לדבריו ולעצותיו, שיצייתו לו, שלא יחרגו מהגבולות שהציב להם, שילכו בדרכו, שיכבדו את הערכים היקרים בעיניו. אך על ההורים לתת מקום ולהתחשב בילד שלהם! עליהם לשים לב שההקשבה שלו לא תהיה הקשבה חיצונית אלא הקשבה פנימית! שהוויתור והריצוי שלו לא יבואו על חשבון ההתפתחות העצמית שלו!
מחובתנו כהורים וכמחנכים כבר בגיל צעיר ללמד את הילד את האיזון הנכון בין להיות קשוב לבין לרצות. עלינו לאפשר לילד להבין כי גם לו יש דעה משלו וכי זכותו להביע את עצמו, מה הוא חושב, אומר ורוצה, וכן לתת מקום לצרכיו ולרצונותיו.
כיצד נסייע לילד לצאת ממצב של ריצוי תמידי? אם ירצה ה',
