לפעמים צריך פשוט לפרום את התפרים ולתפור הכל מחדש
מורידים את הראש ומתחילים מחדש
לקראת טקס חשוב בארמון המלוכה, הוזמן משה החייט הנודע, לתפור בגד יוקרתי ומלכותי לאשת השר. בהרגשה עילאית וברב חשיבות ניגש החייט לעסוק במלאכה. נלקחו מידות, הבדים המתאימים נרכשו בקפידה ומלאכת התפירה החלה במרץ.
עת סיים החייט את עבודתו והגיש אותה לאשת השר הנכבדה, נפלו פניו. מידת הבגד הייתה צרה וקטנה ולא מתאימה כלל עבור השרה אשר לא הסתירה את אכזבתה מהמלאכה, גרשה אותו בחרפה מהארמון ופיטרה אותו מעבודתו.
במפח נפש ניגש החייט אל ר' משה מקוברין וביקש עצה, מה יעשה שלא יאבד את לקוחותיו האצילים. "חזור לשם", אמר הצדיק, "והצע להם לתקן את בגד. אחר-כך תתיר את התפרים, ותתפרם שוב במידה הנכונה". שמע החייט לעצת רבו, וכשבושה גדולה מלווה אותו אזר אומץ וניגש להציע לתקן את מלאכתו ולתפור שוב את השמלה והפעם במידות הנכונות והמתאימות. בלב נשבר עשה שנית את המלאכה שקלקל, והנה הדבר עלה בידו. מלאכתו התקבלה בבית המלוכה בכבוד רב ואנשי הארמון התפעלו מהדיוק, ההגמוניה בצבעי הבגד ורמת הגימור בתפירה.
מאז, שבו לקוחותיו האצילים להזמין בגדי יוקרה עבור בני משפחותיהם.
בסיפור שלפנינו מתיר החייט את התפירות שעשה בפעם הראשונה, ותופר את הבגד בפעם השנייה – וכעת אין הוא צר כבראשונה. הכיצד? הריאליסטים שבינינו יאמרו שככל הנראה הקפיד הפעם החייט לתפור את הבגד קרוב יותר לשולי הגזירות, ובכך הרוויח בכל תפירה ותפירה מעט בד, ובצירוף התוספות הקטנות הללו בכל תפר, נוצר בגד רחב יותר מאשר הבגד הראשון.
אלא שלסיפור יש היבט נוסף. ההבדל האמיתי בין התפירה הראשונה לבין התפירה השנייה הוא כוונת הלב בשעת התפירה. בשעה שתפר החייט את השמלה בפעם הראשונה, מילאה יהירות את לבו על שנבחר מכל החייטים בארצו למלא את מבוקשם של השרים. יהירות זו היא שיצרה את הדוחק, את הצרוּת. לעומת זאת, בשעה שנתפרה השמלה בפעם השנייה, תפר משה את הבגד בשברון לב וללא שום גאווה. אז הפך הבגד להיות לבגד רחב יותר.
ובכלל כך היא דרכו של חייט: ראשית הוא גוזר את הבד לחתיכות חתיכות, ורק לאחר מכן מרכיב מן החתיכות בגד ראוי. אומנותו היא להרכיב את השלם הבא מתוך השברים, דווקא לאחר שהבד איבד את שלמותו והפך להיות קרעים-קרעים, או אז הוא הזמן הראוי להתקין ממנו בגד.
שברון הלב הוא שלב מתבקש בדרך אל יצירת שלמותנו האישית.
אנו בפתחם של ימים נוראים. ימי תפילה ורחמים, ימים בהם שערי שמיים נפתחים והמלך בשדה.
בראש-חודש אלול עלה משה רבנו לשמיים שוב, כדי לקבל את הלוחות האחרונים. באותה עת העבירו שופר במחנה לבל יטעו שוב לעשות עגל. לאחר ארבעים יום, ביום-הכיפורים, ירד והלוחות בידו, ובישר לישראל שהתרצו לפני הקב"ה. מאז, קבע אותו הקב"ה יום סליחה ומחילה לדורות. על-כן, כל אותם ימים שמתחילת אלול ועד יום-הכיפורים הם ימי רצון.
לאחר שנה מורכבת כל כך, מלאה במהלומות ודיבור חזק של ריבונו של עולם אתנו – הנה אני כאן, הנה תפנו אלי, תבקשו כי אני הוא הכתובת העיקרית, אני מנתב את לב המלכים והשרים, אני המרפא כל החולים ואני ממית ומחייה. פשוטו כמשמעו. אני היחיד המעניק פרנסה, ילדים, ברכה וחכמה.
בואו ננצל ימים נשגבים אלו לתפילה בכוונה יותר, מעומק הלב עבורנו ועבור כל עם ישראל, ונזכור כי מלך מלכי המלכים מצפה ומייחל לתפילה ובקשה פשוטה ואמתית. שבת שלום.
