"ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך " מפרש רש"י : בשני יצריך.
כאן מציינת התורה כי נולדנו עם שני יצרים, החותרים כל אחד למטרה הפוכה. שני קולות הקיימים בתוכנו בו זמנית ומדברים אתנו בשפה הפוכה לגמרי אחת מהשנייה. עד כי לעיתים אנו נבהלים כיצד בבוקר קמנו חדורי מטרה להעניק, לחייך ולהאיר פנים לסביבתנו למרות הקושי, התפללנו מעומק הלב על הזולת וגם עלינו, התחברנו באמת לרצון ה'. ולאחר כשעה קלה התפוגגה לה אותה התלהבות בעבודת ה' ונשבה לה לשיחת רכילות עסיסית, מהולה בשקרים שלא היו והומצאו זה עתה, כל זאת כדי לזכות בקורטוב של כבוד מהסביבה.
כיצד ננתב שני כוחות מנוגדים אלה המשמשים בנו, כמעט בו זמנית?
אכן אנו מורכבים משני סוגי נפשות: לכל איש ישראל יש שתי נשמות, דכתיב: "ונשמות אני עשיתי" שהן שתי נפשות. נפש אחת מצד הקליפה, והיא המתלבשת בדם האדם להחיות הגוף, ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש, כמו שכתוב:" ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית, ספר התניא).
הנפש הבהמית היא הטבע האנושי המולד, שמושפע בעיקר מהצרכים הגופניים של האדם ומהצורך לשמור על קיומו ושלמותו בעולם. תודעת הנפש הבהמית רואה את העולם הגשמי כתכלית הכל וכקנה המידה לקיום ואת קיומו של ה'אני' כמטרה עליונה.
אמנם גם בנפש הבהמית של יהודי יש 'טוב' – נטייה טבעית לאהבה ולחסד כלפי הזולת ללא כל חישוב אינטרסנטי – אבל הטוב הזה מוגבל בגבולותיו האנושיים של האדם, ובמידה בה הטוב כלפי הזולת לא יפגע באדם עצמו ובצרכיו.
לעומתה הנפש האלוקית "חלק אלוה ממעל " היא מתנה מן השמים שניתנה ליהודי – "נשמה שנתת בי טהורה היא" . תודעתה של הנפש האלוקית אחוזה וקשורה בהקב"ה. שאיפתה העצמית של נפש זו היא לחזור ולהתאחד בחיק הבורא. אין לה עונג מלבד התענוג באלוקות. וגם ראיית העולם שלה היא ראייה המבחינה כי העולם כולו נמצא אך ורק בכח הבריאה התמידית המהווה אותו. הנפש האלוקית רוצה להדמות לבוראה הנותן שפע לכל העולם ללא תלות וללא ציפייה לתמורה.
המודעות לקיומן של שתי נפשות אלו בקרבנו, והחוויה הקיומית שבתוכנו מתרוצצים שני כוחות נפרדים המושכים אותנו לכוונים שונים ומנוגדים – היא חוויה משחררת! מחד, היא 'פוטרת' אותנו מלהדחיק ולהסתיר את המגבלות והכישלונות שלנו, שהרי אנו יודעים שבבסיסנו מונחת הנפש הבהמית שמטבעה שואפת ונוטה אל הנמוך והאנוכי. מאידך, אין היהודי שוקע בייאוש ובהשלמה עם כישלונות. להיפך, מתוך מודעות לקיומה של הנפש האלוקית הקיימת בקרבנו , אנו נאחזים בחבלי ההצלה האלוקי המשתלשל אלינו ועולים מעלה שוב, בבחינת ירידה שהיא לצורך עלייה.
כדי לגשר על הפער שבין שתי הנפשות ההפוכות כל כך זו מזו, ניתן בנו את ה"נפש השכלית" שהיא ממוצעת ביניהן. תודעת הנפש השכלית מתגלה כאשר האדם פועל בצורה אובייקטיבית המודרכת על ידי שכלו, ולא על ידי דחפיו הגופניים והנפשיים.
בכוחה של הנפש השכלית 'לתרגם' את שפת הנפש האלוקית הגבוהה לשפת הנפש הבהמית הטבעית , על מנת שתוכל גם היא להירתם לעשות את רצון הבורא. כאן, במקום הנפש השכלית עיקר מקום הבחירה החופשית שלנו. היא המסוגלת להביא אותנו למצב בו אנו בוחרים לבחון את ההתלהבות, התקיפות, הגאווה וכל מידה אחרת הקיימת בנו ולנתב אותם נכון, מתוך ראייה והתבוננות, עצירה לרגע ולאחר מכן קבלת החלטה שקולה, מאוזנת ונטולת אינטרסים אישיים.
נזכור כי המהות הפנימית האמתית של כל יהודי היא אלוקית, טובה זכה וטהורה, וכל נטייה אחרת היא רק קליפה המכסה ומסתירה את הטוב האמיתי שבתוך כל אחד ואחת מאתנו.
