כעס לשם שמים

האם יש מקרים שבהם מותר לכעוס, ומה למדנו ממשה רבנו?

ה"לשם שמים" אינו מתיר כעס
"ויאמר ה' אל משה, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם החלצו" וכו'. פירש רש"י: אף על פי ששמע משה שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר.
כלומר, כל זריזותו למלחמה היה בדיוק בכוונה ההפוכה מנגיעה עצמית, כי הרי מתוך זה ממהר להביא עליו את פטירתו.
אומר רבי יוסף יוזל הורביץ הסבא מנוברדוק: ידוע שאצל צדיקים יום אחד לחיות, אין לשער ערכו ורוממותו.
אם כן נביטה, כשחוזרים מהמלחמה, ומשה רואה שהשאירו את הנקבות בחיים, ואם כן לא נגמרה המלחמה עדיין, ויוצא אפוא שיש לו למשה עדיין שהות לחיות, ומה עושה משה? – "ויקצוף משה על פקודי החיל… החייתם כל נקבה" הרי זה כעס בטוהר הכוונה לשם שמים, ונקי מכל פירור ואבק של נגיעה עצמית.
ואף על פי כן, מגלים לנו חז"ל, שגם על כעס זה נענש ונעלמו ממנו הלכות גיעולי כלים.
ומעתה נכפיל באלפי פעם את הקל וחומר, כמה יכולה לגרום הקפדתנו וכעסנו שמעורב בו, או שכולו "נגיעות", כמה פוגמים ומזיקים הם. הוי, כמה הורס הוא הכעס!
חידושו של אליהו
אמר לו אליהו לרב יהודה: לא תרתח ולא תחטא (ברכות כט) מפרש רבי יוסף חיים מבבל: ודאי שלא הוצרך אליהו לצוות לאותו צדיק לרסן את מידת הכעס במילי דעלמא, שנחשב כעבודה זרה… אלא חידש לו, כי בעת למדו לפני התלמידים, ועלול הוא לבוא לידי כעס, אל יתיר לעצמו היות וכעסו לשם שמים ובעסק מצוה, אלא גם שם זה מגונה (רב פעלים, ברכות).
ועוד מעשה ידוע ממהרח"ו תלמיד רבנו האר"י הק', שפעם ראה האר"י במצחו סימן עוון הכעס, ואמר לו שאף שהיה זה לדבר מצוה שלמד עם אחיו וקצף עליו על שלא הקשיב ללימודיו, עם כל זה היה צורך לתקנו כי פגם הוא.