בפוסטים הקודמים למדנו על צורת העברת החינוך לדור העתיד. למדנו על זה שה"שוקולד" צריך להיות העיקרי והדומיננטי כלפי ה"מריר", וה"סוכריה" חייבת להיות הדומיננטית והעיקרית כלפי ה"על מקל". למדנו עוד, שחייבים להכניס קצת חיות ומתיקות ושמחה ברוחניות בבית, אם זה בלימוד – למי שזוכה ללמוד בביתו. ואם זה בתפילה, בברכת המזון, בקידוש, ועוד. מומלץ מאד גם לעורר חלק זה אצל הילדים הרכים. לדוגמא, ילד שהתחיל ללמוד חומש, לשמוח ולהתרגש אתו בבית, לקנות ממתק אחד לשבת יותר מתמיד, ובסוף הסעודה להוציא אותו לרגל התחלת \ סיום לימוד האותיות, או סידור התפילה וכו'. זה תורם המון, למרות שהכי נוח וקל להשאיר את זה למחנך שעפ"י רוב עושה מלאכתו נאמנה…
רק נוסיף ונחדד עוד דבר אחד קטן. זה לא רק שבכעס ומריבות כמעט שום דבר לא נכנס ולא חודר כמו שנתבאר בארוכה במאמרים הקודמים על מערך הפנמת או אי הפנמת המסרים של האדם. לעיתים זה עלול להחדיר מסר הפוך ממש. יש כאן משמעות ארוכת טווח לצורה בה תנסה להכניס את זה לילדיך. למשמעות הזו קוראים "התניה".
המושג הזה אומר, שיש בראש קטגוריה של דברים שהיחס אליהם בנוי – עכ"פ גם – מכל מיני דברים שקרו והיו מסביב. למשל אני יוכל לאהוב מאד לשמוע שיר מסוים שנהגתי לשמוע בתקופה יפה ופורחת בחיי האישיים. ולחילופין אני יכול לתעב מאד ניגון כזה או אחר שהיה לי באוזן בתקופה אותה אני רוצה לשכוח. וכל כך למה? כי בראש אחד מזכיר את השני, אף אם באמת אין שום קשר ושייכות ביניהם. כמעט כל העולם הנוסטלגי של האדם עובד כך (אגב, ראיתם פעם פרסומת של סיגריות או קוקה קולה קר על רקע של חוף ים? זה בדיוק הסוד, כי אצלי ואצלך חוף הים זה מקום נחמד וכיף, ומהנדסי הפרסומות עובדים קשה כדי ליצור אצלנו התניה בראש בין הקולה או הסיגריות לבין חוף הים, ואז התת מודע שלנו יחבר בין הדברים וישדר לנו שסיגריה וקולה זה כיף, כי הוא קלט אותם בתשדיר אחד יחד עם החוף הפסטורלי).
וכך זה בדיוק בחינוך. כי אם הדרך בה תנסה להחדיר לבנך ערכים רוחניים תהיה קשה וסדיסטית, הרי שבראש עלולה להיווצר התניה, בין הגערות והנזיפות (ולעיתים חמור יותר) לבין הסידור, הגמרא, הברכה. ויכול להיות מצב בו גם אדם בן שלושים מקבל ריאקציה ורתיעה מכל מיני דברים חיוביים וערכיים רק בגלל שזה יזכיר לו את ההשפלות שהיו מנת חלקו כשניסו להחדיר לו אותן בעודו רך בשנים. כן, גם דחייה מהדבר הכי מתוק שיש – לימוד גמרא, עלולה לקרות אם ניסו לחנך לזה בהפעלת אלימות מילולית או פיזית. אפילו, תשאלו את כל המבוגרים שבינינו, שהיו בדור בו העונשים של המורים היו "תכתוב לי בבקשה מאה פעם אסור לדבר באמצע התפילה" (תתפלאו אבל עדיין יש מורים כאלה), והם יספרו לכם שממש זה מה שעד היום עושה להם "חשק" אדיר להתפלל בדביקות…
ומנגד, יש כוח עצום בידינו להחדרת ערכים חיוביים לטווח ארוך. כי אם אני אדאג שצורת החינוך לתורה וערכים רוחניים תהיה בנועם ובמתיקות וגם קצת צ'ופרים מידי פעם, הרי שבראש של הילד תיווצר התניה חיובית בין אותן דברים מתוקים לבין הגמרא והסידור. וגם בגיל בו הוא כבר לא ייחס חשיבות לאותם דברים מתוקים שקיבל בעודו ילד, הרי שהגמרא תיזכר בראש כדבר נחמד ונעים. החוויה שתיזכר לו, תהיה נעימה ואהובה. וגם, רוב הסיכויים שאותה הוא גם ינחיל לבניו אחריו…
כי דרכו של האדם היא, שהדבר העיקרי אותו הוא זוכר מהתחנות העיקריות בחייו זו החוויה. אם נשאל אותו איך היה הטיול? עפ"י רוב התשובה תהיה מעולם החוויות: כיף, מפחיד, מרגש, ועוד. איך היה בתלמוד תורה? גם שם התשובות עפ"י רוב תהיינה דומות. כי זה מה שנצרב בדרך כלל בתודעתנו, החוויה. ולא זו בלבד, אלא אם יש מאורע בו האדם חווה כמה חוויות כאחד, חלקם נעימות וחלקן פחות, עפ"י רוב החוויה הדומיננטית היא זו שתיצרב. אם היה כמה דקות חסר לי מים בטיול וכל השאר היה נחמד הוא ייצרב לי בתודעה כטיול כיף ונחמד. ואם רוב הזמן סבלתי בטיול הזה, החוויה שתישמר ממנו תהיה בהתאם, גם אם היו כמה רגעים מענגים.
ולכן, למרות שהכי קל זה לחלק פקודות ולקבל תוצאות של כאן ועכשיו, אם אחזק את עצמי ואבין שהשקעה בעולם החוויות של הילד היא שווה ומשתלמת מאד לעתידו הרחוק, אזכה – ברצות ה' דרכי איש – לראות תוצאות טובות ומבורכות…
איך נשקיע בעולם החוויות, ומהן אבני הנגף שמונעים מאיתנו לבצע את המהלכים המתבקשים והפשוטים הללו, כל זאת ועוד – אי"ה ובל"נ – במאמר הבא.
