פרשת מסעי "וידבר ה' אל משה לאמר..כי אתם עוברים את הירדן, והקריתם לכם ערים ערי מקלט תהיינה לכם ונס שמה רצח מכה נפש בשגגה.."
בפרשה זו מפורט בהרחבה דינו וזכויותיו של הרוצח בשגגה.
מה ניתן לעשות כאשר אדם השתמש בגרזן לחטוב עצים ובכך גרם למותו של אדם אחר? ובהקבלה לימינו, כיצד נוהגים כאשר אירעה חלילה תאונת דרכים נעדרת "אשמים" ? איך עורכים משפט שהוא לא בטוח "צדק"?
בשלב הראשון, בודקת התורה הקדושה כי אכן המקרה היה שוגג ולא מזיד: " ואם בפתע בלא איבה הדפו.. או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו ולא מבקש רעתו"
לאחר שהתברר לחלוטין כי לא היו כל כוונות מזיד , מגנה התורה על הרוצח בשגגה: "והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה, וישב בה עד מות הכהן הגדול.." הרוצח בשגגה עוזב את ביתו , משפחתו, עירו וילדיו ונאלץ לנדוד למרחקים כדי לזכות בהגנה על חייו.
עולה מכאן נקודת תלות מעניינת בין שהות הרוצח בשגגה בעיר המקלט למות הכהן הגדול. מה הקשר ביניהם? במה הם תלויים אחד בשני?
מסביר רש"י: "לפי שהיה לו לכהן הגדול להתפלל שלא תארע תקלה זו לישראל בחייו". אם היה מעתיר הכהן הגדול בתפילות רבות ועצומות על ע"מ, אולי היה נמנע מצב בו נרצח יהודי על ידי יהודי אחר.
למרות גווני הקשת הרבים המרכיבים את עמנו הייחודי, מצווים אנו ליטול אחריות ודאגה כנה האחד כלפי השני. ואין זה משנה המגזר, המנטליות או המצב החברתי ממנו מגיע כל אחד.
אין יותר הבעת דאגה ואכפתיות כלפי השני מאשר תפילה.
נתפלל על הגנה מאויבנו המקיפים אותנו, בתוך הארץ או מחוצה לה, על בריאות, פרנסה, שלום בית, מציאת זווגים, יילודה וברכה.
כה אדיר הוא כוח התפילה , הנובע מכוח הדיבור . מילה היוצאת מפינו מסוגלת לפעול לצד החיובי או להפך. כבר נרמז כי "מוות וחיים ביד הלשון". כאשר נייחל טוב ונחת ונשגר בפינו רק ברכות, אז נתברך גם אנו. כך כל האווירה סביבנו תהיה מבורכת ושמחה. בהבעת מילות דאגה ומרמור שאינם לתועלת, האווירה שתיוצר תהיה עכורה ואף תגיע לנבואה המגשימה את עצמה.
לכן, עלינו לדבר טוב על עמ"י, לסנגר, לחפש את נקודות האור הנמצאות בכל יהודי. דיבורים אלו מעוררים אהבה אצל הקב"ה ומרבים את מידת החסד בעולם.
על דרך המשל, אב פוגש את רבו של בנו, אשר מרעיף דברי שבח רבים על הבן. הרב לא מפסיק לתאר את התמדתו העצומה וחשיבתו הבהירה של תלמידו החביב. כמה שמח האב בדברי שבח אלו וזוכר את הרב לטובה.
לעומת מלמד חביב זה, כאשר נתקל האב במלמד אחר המאריך לספר בגנות אותו הבן בדיוק. כמה הוא מפריע בשיעורים ומפר את השקט והשלווה בכיתה, מרגיש האב דחייה ואפילו טינה כלפי אותו מלמד. כך הקב"ה אוהב את האנשים המשבחים את בניו ושמח בהם שמחה רבה.
ר' לוי יצחק מברדיצ'וב המכונה "סנגורם של ישראל" נוהג היה למצוא בכל הזדמנות נקודת זכות על כל יהודי מעם ישראל, לכן ברכותיו התקבלו בשמים תמיד.
פעם היה נוכח ר' לוי יצחק ביריד קמעונאים שנתי , שערך שלשה ימים בלבד . טובי הסוחרים הציגו את מרכולתם ועסקאות מכירה רבות נחתמו בימים אלו. ר' לוי יצחק שם לבו ליהודי כשהוא עטור בטלית ותפילין ביד אחת, ובידו השנייה מתקן את הגלגל בתחתית עגלתו . עוברים ושבים עטו על פניהם הבעת זלזול , אך ר' לוי יצחק הביט לשמים ואמר: "ריבונו של עולם, הבט על יהודי זה, אפילו כאשר עסוק הוא בתיקון עגלתו לצורך פרנסת בני ביתו, מנצל הוא כל רגע לתפילה." הלוואי ונזכה להאיר את נקודות הזכות בכל יהודי ולספר על כך לבורא עולם.
